ההיסטוריה של היהודים, היא תערובת של הזיכרון הקיבוצי היהודי עם פירות המחקר האקדמי של הדיסציפלינה ההיסטורית. הראשון, נוצר במשך דורות רבים על ידי אליטות מנהיגות ועבר במסורת מדור לדור. והשני, תחילתו בראשית המאה ה-19 בתנועת חכמת ישראל.
תולדות עם ישראל כפי שנרשמו בחיבורים, מאז העת העתיקה, הושפעו ממסורות קדומות שנמסרו מדור לדור בעל פה ובכתב; אולם יתר על כך, ההיסטוריוגרפיה היהודית לדורותיה הושפעה מן העובדה שבעם ישראל, ולא בעם קדמון אחר, היה הציווי לזכור מצווה דתית מחייבת. תפיסת העולם היהודית אשר ייחסה משמעות מכריעה להיסטוריה, נלקחה אל הדתות הנצרות והאסלאם. ועל פיה ההיסטוריה היא התגלות רצונו של האל בעולם. החידוש שבה, בימים עברו, היה אפשרות למפגש בין האדם לבין האל במימד הזמן, ולא רק במימד המקום או הטבע. והגם, שהמועדים והחגים של עם ישראל קשורים למחזור השנה החקלאית, הם מעידים על אירועי העבר, שבו התחוללו המאורעות המכריעים והגדולים בתולדות האומה, בראשיתה. מימד הזמן והאירוע ההיסטורי שיש לזוכרו, ואף ללמוד ממנו אמונה, מופיע במקרא פעמים רבות; למשל, בדברי האל למשה לאסוף את בני ישראל העבדים במצרים ובמעמד הר סיני; מאורעות העבר השתמרו בשירה המקראית: שירת הים, בשירת דבורה בספר שופטים, ובשירת האזינו בספר דברים, בה נאמר: "זְכֹר ימות עולם בינו שנות דור ודור".
לאחר חתימת הקנון המקראי, לא נכתבה כמעט היסטוריוגרפיה שיטתית ורחבת יריעה על ידי יהודים. חיבוריו של יוסף בן מתתיהו ממנהיגי המרד הגדול, אשר נעשה היסטוריון ברומא, הם קו פרשת המים. בימי הביניים כמעט ונאלם המופע ההיסטוריוגרפי היהודי העצמי והשיטתי. מספר חיבורים היסטוריים נכתבו על ידי יהודים מהמאה ה-5 ועד ראשית העת החדשה, נכתבו רובם בסוגה ההלכתית; כגון איגרת רב שרירא גאון ואגרת תימן של הרמב"ם.
גירושי יהודי חצי האי האיברי, בשנים 1492-1497, שבהם גם התגלתה יבשת אמריקה, סימנו את ראשיתה של תקופה חדשה, במערב, כמו ביהדות העולם כולו. אולם התמורה הגדולה בהיסטוריוגרפיה היהודית העצמית, התחוללה במערב אירופה, במפנה המאות ה-18-ה-19. מאז המאה ה-19, התגברה הסקרנות והתעניינות אל בעבר הלאומי היהודי. זו התעצמה כחלק מן התמורות והמהפכות החברתיות והמדיניות בכלל האנושות, במערב, ובכלל זה בעם ישראל, מאז המאה ה-19, במאה ה-20 ואל המאה ה-21. תנועת ההשכלה גרמה לעליית קרנה של ההיסטוריה כחכמה שחובה ללמוד אותה, ואף כמדע ביסודם של תפיסות עולם ומשטרים חדשים, כגון לאומיות ומדינת לאום, קומוניזם ויחסים בינלאומיים. ההיסטוריוגרפיה היהודית שנכתבה מראשית העת החדשה על ידי יהודים ושאינם יהודים, ניסתה בדרכים שונות לבטא את הזיכרון היהודי מאז העת העתיקה. אולם, היא אין בידה כמובן היכולת לשחזר אותו במלאוּת, ואף נמצאת עימו בדין ודברים נוקב; זוהי הסתירה הפנימית המונחת לרגליהם של כותבי ההיסטוריה באשר הם, ויהודים כותבי תולדות עמם, בכלל זאת.
כינוי לסדרת גילויים חדשים באסטרונומיה, בפיסיקה, בביולוגיה, ברפואה ובכימיה, שהתרחשו באירופה במאה ה-16 וה-17, והובילו לשינוי צורת החשיבה במדע, בפילוסופיה, ובמידה רבה גם בתרבות. רבים מציינים את המהפכה המדעית כנקודת ציון חשובה במעבר מימי הביניים לעת החדשה, ובאופן יותר ספציפי – נקודת ציון במעבר מתקופת הרנסאנס לעידן הנאורות. במהלך ימי הביניים, המדע באירופה קפא על שמריו, וההתקדמות המדעית והרעיונית שנעשתה ביוון העתיקה נעצרה. עיקר הגילויים המדעיים במהלך שנים אלו היו באימפריה המוסלמית ובסין. המדע בתקופה זו התבסס בעיקרו על מסקנות של פילוסופים ומדענים יוונים, ובפרט על כתביו של אריסטו. מסקנות רבות שאריסטו הגיע אליהן, כדוגמת נכונות תיאורית ארבעת היסודות של אמפדוקלס, אומצו באופן אוטומטי, והפקפוק בהם הוגדר ככפירה. אומצו גם תאוריות בתחומים אחרים, כגון תורתו של היפוקרטס בתחום הרפואה.
השליטה בשדה הרעיוני-פילוסופי באותה תקופה הייתה נתונה באופן כמעט בלעדי בידי הכנסייה. גם בתחום זה אומצו תורות רבות של פילוסופים מהעת העתיקה, כמו אריסטו, אפלטון, ופלוטינוס. שיטת הלימוד בימי הביניים הייתה סכולסטית, ועיקר ההגות הפילוסופית החדשנית הייתה של פילוסופים סכולסטיים כמו אוגוסטינוס ותומאס אקווינס.
במאה ה-14 קמה באירופה תנועה רחבת יריעה בשם רנסאנס, ששינתה את פני היבשת. התנועה החלה בתור תנועה באומנות, אך השפעתה גלשה במהרה גם אל הדת, הפילוסופיה, הספרות, החינוך ועוד. תנועת הרנסאנס ייצגה התנתקות גמורה מדרך המחשבה וההתנהגות של ימי הביניים, והיא פתחה את הפתח לשינוי בתפיסת העולם.
כתבלין מופיע הפלפל השחור במספר צבעים: שחור, לבן, ירוק וורוד. אין מדובר במינים בוטניים שונים, וכולם הם תוצריו של פרי צמח הפלפל השחור, אלא באופני עיבוד שונים.
הפלפל השחור מופק מפירות הבוסר הירוקים של צמח הפלפל. את הפרי מבשלים במים חמים במשך זמן קצר הן לשם ניקוי והן כהכנה לייבוש. החום גורם לדפנות התאים בפרי להתבקע, התבקעות זו מזרזת את פעילותם של האנזימים המשחימים בזמן הייבוש. את הפירות מייבשים בשמש או במכונה במשך מספר ימים, שבמהלכם משחיר הפרי סביב הגרעין ומצטמק לכדי שכבה דקה ומקומטת סביב הגרעין. לאחר הייבוש נקרא הפרי "גרגרי פלפל שחור".
לאחר הסרת הפרי מכיל הפלפל הלבן את הגרעין בלבד. תוצאה זו מושגת על פי רוב על ידי השריית הפרי הבשל במים במשך כשבוע, שבמהלכו מתרככת ציפת הפרי ומתפרקת. השפשוף שנעשה לאחר מכן מסיר את שרידי הפרי האחרונים והגרעין העירום עובר תהליך ייבוש. עם זאת, קיימים גם תהליכים חלופיים להסרת הפרי החיצוני מהגרעין, ביניהם הסרת המעטה החיצוני מגרגרי הפלפל השחור המופק מפירות בוסר.
מבין הגוונים השונים הפלפל השחור הוא הנפוץ ביותר, בעוד שהפלפל הלבן משמש במאכלים כדוגמת רטבים בהירי צבע או מחית תפוחי אדמה, שבהם צבעו של הפלפל השחור יהיה בולט מדי לעין. אין הסכמה באשר למידת החריפות של שני סוגי הפלפלים, האחד ביחס לאחר. טעמם שונה בשל נוכחותן של תרכובות הנמצאות במעטה הפרי החיצוני אך נעדרות מהגרעין.
בדומה לפלפל השחור מופקים גם גרגרי הפלפל הירוקים מפירות הבוסר. גרגרי הפלפל הירוקים המיובשים מטופלים באופן שמשמר את הצבע הירוק, דבר שנעשה באמצעות יבוש בהקפאה או באמצעות שימוש בדו תחמוצת הגופרית. גרגרי פלפל מוחמצים וירוקים הם פירות בוסר משומרים במי מלח או במי חומץ. גרגרי פלפל ירוקים, לא משומרים וטריים, שבדרך כלל אינם מוכרים במערב, משמשים במטבחים אסייתיים מסוימים, במיוחד לבישול התאילנדי. טעמם מתואר כפיקנטי ורענן ובעל ארומה קורנת. בהיעדר פעולות ייבוש או שימור, זמן חיי המדף שלהם קצר - הם נרקבים במהירות.
על פי רוב נעשה קיטלוג גרגרי הפלפל בהתאמה למחוז או לנמל המקור מהם באו. מקורם של שני הסוגים המוכרים ביותר הוא בחוף מאלאבר שבהודו, פלפל מאלאברי ופלפל טליצ'רי. הפלפל הטליצ'רי נחשב למשובח יותר מבין השניים הודות להפקתו מגרגרים גדולים ובשלים יותר. הפלפל 'סאראוואק' מופק בחלקה המלזי של בורנאו, והפלפל 'לאמפונג' מופק באי סומטרה שבאינדונזיה. הפלפל הלבן 'מונטוק' הוא מוצר אינדונזי נוסף, מהאי בנגקה.
טורפדו הוא מערכת נשק ימית בעלת הנעה עצמית מתחת לפני המים ויכולות ביות וניהוג בחלק מהדגמים. הטורפדו משוגר מצוללות, ספינות, מטוסים ומסוקים ונועד בדרך כלל להטביע כלי שיט בהדף הפיצוץ התת-מימי, או בעזרת מטען חלול.
השם "טורפדו" יועד במקור למתקני חבלה תת-מימיים שונים, שרובם מוגדרים היום כמוקשים ימיים. מתחילת המאה ה-20 נקראו בשם זה רק פצצות תת-ימיות בעלות הנעה עצמית. כיום, מסווגים הטורפדות על פי שיטת ההנחייה שלהם ועל פי משקלם. החל מימי הביניים נעשו ניסיונות לייצר מטעני חבלה תת-מימיים כנגד כלי שיט, בשיטות שונות: אם כמוקש נייח שמוצב במים במטרה שכלי השיט יתנגש בו, אם כמטען המוצמד לכלי השיט על ידי צוללן או כלי שיט תת-מימי, ואם על ידי שיגור המטען אל אוניית האויב מכלי שיט או מהחוף. רוב המתקנים מסוג זה נקראים כיום מוקשים, מטענים או מלכודות פתאים (Booby Traps).
לקראת סוף המאה ה-18 עסק המהנדס האמריקאי רוברט פולטון בתכנון הצוללת הראשונה, לה קרא נאוטילוס. כדי להוכיח לממשלות צרפת ובריטניה את ערכה הצבאי של הצוללת, הציג פולטון את הטורפדו, כאמצעי לחימה ייחודי לה. הטורפדו של פולטון תוכנן להיגרר על ידי הצוללת אל מתחת לאוניית אויב, ולהתפוצץ במגע עמה. פולטון הדגים את השיטה בהצלחה, אך שתי הממשלות לא היו מעוניינות בה והניסויים הסתיימו ב1805.
נמל התעופה בן-גוריון או בראשי תיבות נתב"ג, הוא נמל התעופה הבינלאומי הגדול בישראל, ומשמש כשער הכניסה האווירי הראשי שלה.
בעת הקמתו על ידי הבריטים, לפני קום המדינה, כונה שדה התעופה בשם "שדה התעופה וילהלמה" על שם המושבה הטמפלרית וילהלמה, אשר על אדמותיה הוקם. בעבר הוא היה ידוע כ"שדה התעופה לוד" על שם העיר לוד הסמוכה לו מדרום. ב-1973, לאחר מותו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, הוסב שמו של נמל התעופה, והוא נקרא על שמו.
השדה מופעל על ידי רשות שדות התעופה ולשכתה הראשית שוכנת בסמוך לטרמינל 1. נמל התעופה בן-גוריון משמש גם כמרכז הפעילות של חברת אל על, לשעבר חברת התעופה הלאומית הישראלית, והנהלתה שוכנת בשטחו. עוד משמש הנמל כמרכז פעילותן של חברות התעופה הישראליות ישראייר וארקיע, של חברת השכר סאן דור ושל חברת המטען ק.א.ל.. נמל התעופה בן-גוריון הוא בין שדות התעופה העמוסים במזרח התיכון, ובשנת 2011 עברו בו 12,978,605 נוסעים.
נמל התעופה בן-גוריון זכה בתואר "נמל התעופה הידידותי ביותר" בסקר לקוחות שנערך על ידי מועצת שדות התעופה הבינלאומית (Airports Council International) בדצמבר 2006. הוא דורג במקום הראשון מבין 40 שדות תעופה אירופיים, ובמקום החמישי מבין 77 שדות תעופה ברחבי העולם. עם זאת ראוי לציין כי זהו סקר לא סטטיסטי שתוצאותיו התבססו על תשובותיהם של 350 נוסעים שהשיבו עליו באקראי. גם בשנת 2008 דורג השדה בראש סקר לבדיקת איכות השירות אשר נערך על ידי מועצת שדות התעופה הבינלאומית. בסקר זה, המבוסס על 200,000 שאלונים שחולקו ב-108 שדות תעופה ברחבי העולם, השיג נמל התעופה בן-גוריון את המקום הראשון מבין שדות התעופה במזרח התיכון ואת המקום השני מבין שדות התעופה ברחבי העולם, אשר היקף תנועת הנוסעים השנתית בהם נע בין 5 ל-15 מליון. עם זאת, הנמל ניצב מזה מספר שנים בלב ביקורת חריפה בעניין מצב הבטיחות התעופתי הלקוי בו, ובמיוחד בכל הקשור למערך ההמראות והנחיתות.